כשנכנסים בימים אלה למרכולים השונים, מבחינים בתצוגה נאה של פירות לקראת ט"ו בשבט. כשאתה מתקרב למוצרים אתה מבחין שלציבור מוצעים פירות שהשתבחה בהן תורכיה… אנו ב"ה נחוג כמנהג אבותינו באכילת פירות שהשתבחה בהן ארץ ישראל ובדגש על שבעת המינים.

א. בספר דברים (פרק ח' פסוקים ז-ח) נאמר: כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה,ארץ נחלי מים-עינות ותהומות,יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון,ארץ זית שמן ודבש. ההלכה היהודית הקדישה מקום נרחב לשבעת המינים בעיקר בכל הקשור למצוות ביכורים. בקהילות ישראל נהגו לשבח את שבעת המינים במנהג "סדר ט"ו בשבט", שנוסחיו מוכרים מתקופת הגאונים ומבית מדרשו של האר"י זצ"ל.

ב. החיטה – החכם מכל אדם כתב בשיר השירים (פרק ז' פסוק ג) "בטנך ערמת חיטים". שאלו חז"ל והלא ערימות איצטרובלין ופלפלין יפות מהן? ולמה נמשלו לחיטין? והשיבו חכמינו כי האדם יכול לחיות ללא איצטרובלין וללא פילפלין ואי אפשר לעולם לחיות בלא חיטים והמשיכו ואמרו: כשם שאי אפשר לעולם בלא חיטין ,כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. הנוהג כשמסיבין לשולחן בליל ט"ו בשבט מתחילין בברכת המוציא על הלחם מהחיטה. נציין כי מנהג יהודי איזמיר- תורכיה, היה לחלק הברכות על פירות ארץ ישראל בין המסובין . פתח בברכות בעל הבית שהיה מברך על החיטה ,המשיכה רעייתו בברכה על ענבי הגפן ככתוב: "אשתך כגפן פוריה", הבן מברך היה על הזיתים ככתוב: "בניך כשתלי זיתים" וכו (ראה להלן).

ג. השעורה – גידול ממשפחת הדגניים. היו שהשתמשו בה למאפה לחם, כיוון שהבשילה ונקצרה לפני החיטה. "קציר השעורים" היה הסימן לבוא האביב. בעבר היו עושים מהשעורה גריסים או קמח שעורים. כשרצו לציין היות השעורה אחת משבעת המינים, היו הנשים מכינות ממנה מיני עוגות וכך ברכו ברכת "בורא מיני מזונות" . ליצני הדור היו ממליצים לשתות בירה שעשויה משעורין .

ד. גפן – בט"ו בשבט הוגש בשתי צורות. היין המיוצר מענבי הגפן ועליו ברכו "בורא פרי הגפן". המקיימים מנהג 'סדר ט"ו בשבט' יווכחו כי שתיית היין במנהגים דהיום מתחלקת בין היין האדום בתחילה ובהמשך מרימים כוס יין לבן . מנהג קיים הוא להתחיל ביין אדום ,להמשיך ביין רוזה שצבעו ורדרד ואח"כ יין לבן .למנהג זה הסבר פולקלורי " היין האדום מסמל את החורף ,היין הוורוד מסמל את עונת המעבר מהחורך לאביב והיין הלבן מסמל את האביב שבואו קרב ובא . יש הנוהגים להציב צלחת ענבים לבנים ושחורים לזכות המסובים בברכת "בורא פרי העץ".

ה. תאנה – "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג' פסוק ז) "מקום זרע ותאנה וגפן ורימון" (במדבר פרק כ' פסוק ה) ובשיר השירים: "התאנה חנטה פגיה" . הפרי שהתברכה בו ארץ ישראל הוא אחד מהקדומים ביותר , כמובן מהעדות לעשיית החגורות בגן העדן ועד הממצאים הארכיאולוגים באזור עין גדי וליד מעיינות שבגליל. התאנה נראית גם "קיץ" כפי שנאמר בספר ירמיהו (פרק ח') :" עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו". הר"ן על מסכת נדרים _ דף ס"א עמוד ב') אומר: "קיץ, זמן לקיטת פירות תאנים וקרי ליה קיץ לפי שקוצצין אותן ביד. וכבר אמרה המשנה במסכת מעשרות (פרק ג' משנה א) : "השוכר את הפועל לקצות בתאנים". הפרי האמיתי הוא הפגה , אלה הגרגירים הנמצאים בתוך התאנה והמבשילים לאחר עקית דבורה הנכנסת לתוך הפרי.

ו. רימון – הרימון כפרי (להבדיל מציונו כחלק מהמשכן "פעמון ורימון פעמון ורימון) נזכר בתנ"ך פעמים רבות . כמובן בציון הפרי כאחד משבעת המינים או "ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרימון" ( שמואל א' פרק י"ד –ב'). שיר השירים מרבה להזכיר את פרי הרימון : "פיתח הסמדר הנצו הרימונים" או: " הפרחה הגפן הנצו הרימונים". מוצא הרימון מאזור הים הכספי שכיום בתחומה של איראן . תכונות פריו רבות ומגוונות הן בתחום הבריאותי והן בתחום תוצרים הגרעיני הרימון , יין רימונים, מיץ רימונים ועוד . כבר הזכרנו את סדר ט"ו בשבט בקהילות יוצאי תורכיה , על הרימון נהגו לברך בנות המשפחה וזאת בעקבות שנאמר : "כל כבודה של בת מלך פנימה " בדומה לפרי הרימונים ( או לפרי האגוז).

ז. זית – כשנח רוצה לבדוק האם חלף המבול הוא שולח פעמיים את היונה , כשהיא חוזרת בפעם השניה נאמר : "והנה עלה זית טרף בפיה". אחת המסקנות היא כי העץ העתיק עמד בפני המבול והיה מהראשונים להצמיח עלים. פרי הזית מוכר בשתי תכונות, העיקרית שמן עץ הזית, המשנית פרי הזיתים בצבעיהם השונים כמאכל אדם לאחר שהוא מעובד. עצי הזית גזעם עומד וצומח במשך מאות שנים וממנו גם יוצרים כלים לבית ויצירות אומנות. התורה הבטיחה לנו כי בארץ ישראל: "זיתים יהיו לך בכל גבוליך (דברים פרק כ"ח פסוק מ). שמן הזית היה השמן במנורת בית המקדש. ישראל נמשל לזית כפי שנאמר במסכת מנחות ( דף נ"ג עמוד ב) :" למה נמשלו ישראל לזית? לאמר לך: מה הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה-אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא ע"י יסורים. מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים-אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. למסובין לסדר של ט"ו בשבט היו שתי צורות של השימוש בזית . היו שטבלו פת בשמן הזית והיו שאכלו מפירותיו בצורות השונות. נחזור למנהג יהודי איזמיר על הזיתים ברכו הבנים כאמור: "בניך כשתלי זיתים".

ח. התמרים – בספר דברים נאמר ארץ זית שמן ודבש. לכולי עלמא דבש הינו התמר. כבר בימי קדם היו מיצרים את הקרוי היום "סילאן" הוא הדבש המיוצר מן התמרים. מקובל היה כי על התמרים מברך הרב שבחבורה או מי שהיה ידוע בצדיקותו ומדוע? כי נאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". התמר פריו מתוק ומהעץ תוצרים רבים מכפות הדקל לבניה, סיבי התמר המשמשים לשזירת חבלים והעלים המשמשים לקליעת נצרים ומחצלות. כמובן לנו החשיבות בקיום מצוות הלולב . גם במקרה זה נמשלו ישראל לתמר. כך נאמר בבראשית רבה מ"א: " מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה,לולבים להלל, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן בתים-כך הם ישראל – אין בהם פסולת,אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה,מהם בעלי אגדה ,מהם בעלי מצוות ,מהם בעלי צדקות".

ט. עד לכאן ציינו את הפירות שבהן התברכה ארץ ישראל ונכללו בשבעת המינים. ישראל רצו להרבות בברכות ולהודות לקב"ה על שברך את ארצנו בפירות נוספים. הפרי הראשון שהיה נהוג לברך עליו בט"ו בשבט הוא החרוב. נזכיר מיד את סיפורו של חוני המעגל שהיה מהלך בדרך,ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו : זה לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי לי-כך אטע אני לבני".

חז"ל סיפרו כי כשברח רבי שמעון בר יוחאי ובנו למערה בפקיעין,עשה לו הקב"ה נס והצמיח לו בפתח המערה על חרובים ומעיין מים בתוכה . כל אכלו בנשך תריסר שנים. דוגמא זו היא על אלה ששאלו מדוע אוכלים חרובים בט"ו בשבט והלא בא"י מאכל עזים הוא?. מתוך שנאמר במסכת ראש השנה (ט"ו עמוד ב): "נהגו העם בחרובין" למדו חכמים כי הפרי הצנום, הנוקשה והיבש,סמל הוא לעם ישראל בגולה.

לכן יהודי הגולה הוסיפו את החרובים למאכל בט"ו בשבט כסל לפירות א"י ואמרו: מי שזכה לאכול מעט מהחרוב שהגיע מא"י פסקו עליו: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

י. רבים השואלים מהיכן המנהג לאכול פירות יבשים והלא כיום אנו יכולים להניח על שולחננו פירות טריים? השואלים שכחו כי רב עמנו שהה בגולה רחוקה. הדרך היחידה לברך על פירות שהתברכה בהן א"י, היה באכילת פירות יבשים: צימוקים,תמרים, תאנים וקצת חרובים. מתוך כורח זה הנהיגו מנהג זה. למנהג "סדר ט"ו בשבט" יש מטרות נוספות. יש הנוהגים לדברי תורה בנושאים הקשורים לתרומות מעשרות ועורלה. כמובן (בעיקר בגולה) אזכורה של ארץ ישראל.

יש היום המרבים, מתוך כוונה מלאה להרבות במיני פירות ארץ ישראל שיונחו על השולחן ,זאת כדי לשבח ולהלל בורא עולם על ארץ זבת חלב ודבש. חיים ויטאל כתב כי נהגו לאכול שלושין מיני פירות . עשרה הנאכלים פנים וחוץ ( ענבים תאנים ) עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים ואפרסקים) עשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים,בננה,שקדים).

אלה כנגד שלושה עולמות-עולם הבריאה ,עולם היצירה ועולם העשיה. ט"ו בשבט ,ראש השנה לאילנות מסמל את עם ישראל , כעץ העומד ערום וקפוא בחורף והסופות כמעט שעוקרות אותו. האילן יונק מהמזון ומהמים שבמעמקי האדמה. כך עם ישראל גם כשמצבם רעוע ונתונים לפגיעת אויביהם , דווקא אז מתעוררת הגאולה ומתקרבים ימות המשיח. בסנהדרין ( צ"ח) כתוב: "אמר רבי אבא –אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ( ביחזקאל פרק ל"ו פסוק ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".